יוסף יוסיניו גרוס

יוסף גרוס - הידוע גם בכינויו 'יוסיניו' - נולד ב-21.03.1948 בעיר חיפה, להוריו גיטה ומרדכי - ניצולי שואה שעלו מהונגריה כאשר אימו נושאת אותו ברחמה. ליוסיניו אחות קטנה ממנו, אביבה. בהיותו בן ארבע, עבר עם משפחתו לקיבוץ מעגן מיכאל, שם גילה את אהבתו הגדולה לסוסים. כשהיה בן אחת עשרה, עברה משפחתו להתגורר בשכונת שעריים שברחובות. באותה התקופה התגרשו הוריו ויוסינו עבר להתגורר עם אביו ועם אחותו. כשהיה בן ארבע עשרה, אמו התחתנה בשנית וילדה את אחיו הקטן רמי. אז, הוא עבר להתגורר עימם בבאר שבע. במהלך שהותו בעיר הדרומית, הצטרף יוסיניו לתנועת הנוער 'השומר הצעיר', בה הכיר חברים שהפכו יחד לחלק מגרעין 'מירן' – קבוצת בני נוער במסגרת התנועה, שהתגייסה למסלול צבאי משותף.

יוסיניו התגייס ליחידת הצנחנים ושירת כצנחן. יחד עם בני הגרעין, הוא עבר להתגורר בקיבוץ ניר עוז. במהלך שירותו הצבאי לחם במלחמת יום הכיפורים. הוא נישא שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים לשפרה נוי ז"ל שהתגוררה ונרצחה גם היא בקיבוץ ניר עוז ב-07.10.2023 - נולדה בתו הבכורה דורית בשנת 1972. בשנת 1976 נולדה בתו השנייה אפרת. לאחר מספר שנים התגרשו בני הזוג ויוסיניו התחתן בשנית עם רחל ז"ל, אתה אימץ את בנו שגב בשנת 1985. במהלך אותם השנים היה חבר קיבוץ ניר עוז ועבד במספר עבודות: בבקר, בשלחין (שדות) ובמוסך. כשהוקם מפעל הצבע "נירלט" החל לעבוד בו כנהג משאית עד צאתו לפנסיה. יוסיניו אהב את עבודתו מאוד, הכיר כל פינה וכביש בארץ, צייר מפות מהזיכרון והיה ידוע כאיש עבודה מסור ומוערך. לאחר גירושיו השניים הכיר את אשתו השלישית ויקי ז"ל וכשהחליטו להתחתן עזב את הקיבוץ ועבר לעיר. המעבר היה מורכב כי הוא היה רגיל לחיים בקיבוץ - לשדות הפתוחים, למרחב ולנופי הדרום היפים. בשנת 1989 נולדה בתו מעיין ובשנת 1991 נולד בנו מעוז ז"ל, אשר נהרג בתאונת עבודה כארבעה חודשים לפני הירצחו. יוסיניו אשר נודע כאדם שמח וחייכן היה באבל גדול בתקופת חייו האחרונה, לאחר מות בנו הצעיר, והעצב ניכר בפניו. אחרי 21 שנות נישואין נפרד יוסיניו מאשתו ויקי ז"ל וחזר להתגורר בשנית בקיבוץ ניר עוז אותו כה אהב. יוסיניו שחיידק הנהיגה היה בדמו ובילה את חייו על הכביש, שב לעבוד בקיבוץ בתור נהג בית. היה מסיע את חברי הקיבוץ וחברי הקומונה הצעירים, דאג להם במסירות רבה ואהב אותם כאילו היו ילדיו.

יוסיניו היה אדם עם ידיים טובות - מילדותו נהג לתקן אופניים, מנועים וכל דבר שקשור למכניקה. הוא היה ידוע כבשלן בחסד שהמציא מתכונים מהראש ותמיד היה מכין ארוחות למשפחה ולחברים. בשר בכל צורותיו היה המאכל האהוב עליו ותמיד שמר פינה חמה בליבו למאכלי ילדותו ההונגריים.

הוא אהב מאוד את הפועל באר שבע, נהג לצפות במשחקיה בלי לפספס ואף העביר את האהבה לקבוצה לבנו הצעיר. הפעילות האהובה עליו הייתה צפייה בסרטים ישראליים כמו 'גבעת חלפון אינה עונה', 'חבורה שכזאת' (מתוכו הגיע כינויו). אהב מאוד לשיר, לשמוע מוזיקה עברית ולהאזין לרשת ג'.

ארץ ישראל הייתה אצלו במקום הראשון, לכן היה לו חשוב שילדיו יכירו את הארץ. הוא היה לוקח אותם לטיולים רבים מצפון ועד דרום. היה פטריוט אמיתי, אהב את האדמה ואת האנשים. בכל יום שישי היה נוסע למוצבים בסביבת הקיבוץ, נפגש עם חיילים, מביא להם מטעמים, מעביר להם את הזמן בסיפורים מימי שירותו הצבאי. יוסיניו אהב את המדינה מאוד והחג החשוב ביותר בעיניו היה יום העצמאות; תמיד חש גאווה גדולה ביום הזה וכבוד על כך שנולד בשנת הקמת המדינה.

ביום שבת בבוקר ה-7.10 פרצו מחבלים לקיבוץ ניר עוז במטרה לרצוח, לבזוז ולחטוף אזרחים. בשעה שבע בבוקר לאחר האזעקות הראשונות, שמע יוסיניו ליד חלונו צעקות בערבית וראה קליעים שנורו על דלת הכניסה אשר נחסמה בעקבות כך. בשעות הבוקר של אותו היום יוסיניו דיבר עם ילדיו, אחותו וחברו וסיפר להם על המתרחש בקיבוץ., באותו הזמן הוא עדיין לא הבין את חומרת המצב ואת כמויות המחבלים שנמצאים בקיבוץ. הוא ישב במרפסת והסתובב בשבילי ביתו. בשלב מסוים עדכן את משפחתו כי כיתת הכוננות השתלטה על המצב.

בסביבות השעה 10 בבוקר, שלח יוסיניו את הודעתו האחרונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית כי הוא נכנס לממ"ד. בשעה 10:13 קיבלה בתו הודעה מבת זוגתו ששהתה עימו בממ"ד: "הרגו את אבא שלך". בעת ההתכתבות ביניהן כתבה בת זוגתו שהמחבלים פתחו את דלת הממ"ד ויוסיניו קפץ עליהם על מנת להגן עליה והמחבלים ירו בו מטווח אפס. למרות ניסיונו להגן עליה גם היא נרצחה לאחר מכן.

ביום המחרת, כאשר נכנס הצבא אל הקיבוץ, התגלה לעיניהם החורבן העצום של המקום. באותו היום עברו חיילים ומספר חברי קיבוץ בין הבתים וראו את יוסיניו בביתו מחוץ לממ"ד, ירוי. רק לאחר ארבע עשרה ימים קיבלה משפחתו הודעה רשמית על זיהוי ודאי של גופתו. הוא הותיר אחריו חמישה ילדים וחמישה נכדים, אותם אהב אהבת נפש.

בצוואתו, ביקש יוסיניו להיקבר במושב עין הבשור לצד אביו ואחיו הצעיר.

משפחתו הייתה רוצה שייזכר כאופטימיסט חסר תקנה, אמיץ, איש ישר אשר המוטו של חייו היה "השקר הכי טוב הוא האמת". אדם בעל ערכים כמו אהבת ארץ ישראל, דאגה לזולת, אחדות ילדיו, רגיש לסביבתו, צנוע וקיבוצניק בכל רמ"ח אבריו.