מיכל אלטשילר (אסרף)

מיכל אלטשילר נולדה ביום 28 ביולי 1992, בתם של חגי ואסתר (אתי) אלטשילר ז״ל ואחותו של עמית. היא גדלה בפתח תקווה ולמדה בתיכון "אחד העם".

כבר מגיל צעיר המשפחה הייתה עבורה ערך עליון וכך נשאר לאורך כל חייה. מיכל הייתה אישה של אנשים. רגישה, אכפתית, נדיבה ומלאת שמחת חיים. היא ידעה לראות את הטוב כמעט בכל מצב, צחקה מכל הלב ואהבה לגרום גם לסובבים אותה לחייך.

היא אהבה לטייל בטבע, לבקר ביקבים, לעשות קניות, להיפגש עם חברים ובעיקר להיות מוקפת במשפחה ובאנשים שאהבה. חברויות ומשפחה לא היו עבורה דבר מובן מאליו. היא השקיעה בהן, טיפחה אותן ותמיד מצאה את הזמן להיות שם עבור מי שהיה זקוק לה.

באוקטובר 2011 התגייסה מיכל לצה״ל ובתוך פחות משנה יצאה לקצונה בחיל משאבי האנוש. מכאן החל מסלול שירות ארוך ומשמעותי שנמשך קרוב לחמש עשרה שנים.

היא שירתה במיטב, באוגמ״ר 80, בבסיס הציוד של אט״ל, כקשל״חית מילואים באוגדת איו״ש, כקצינת משא״ן במרכז הל״א באגף התקשוב, כמפקדת מרכז גיוס ובהמשך כרמ״ד המילואים של חיל משאבי האנוש. בתפקידה האחרון שירתה כרת״ח גיוס וכוננות באוגדה 99. לאורך כל תפקידיה בלטה במסירות, במקצועיות, ביסודיות ובתחושת האחריות העמוקה שלה.

השירות בצה״ל היה עבור מיכל הרבה יותר ממקצוע. היא האמינה בשליחות שלה ונתנה מעצמה ללא גבול. גם בתוך המשימות המורכבות ביותר היא מעולם לא שכחה את האנשים שמאחוריהן. היא הייתה מפקדת שאפשר לסמוך עליה וגם חברה שיודעת להקשיב, לעודד, להצחיק ולהרים את הסובבים אותה ברגעים הקשים ביותר.

אחד הרגעים שבהם הדבר בא לידי ביטוי יותר מכל היה בבוקר שבעה באוקטובר 2023. עם פרוץ המלחמה, כאשר שירתה כרמ״ד המילואים של החיל, מיכל לא חיכתה שיקראו לה. היא התייצבה בחמ״ל הגיוס, קראה לאנשי המילואים שלה ופעלה מול הפיקודים, הזרועות וחטיבת המבצעים. היא ענתה לשאלות, פתרה תקלות ועשתה כל שנדרש כדי שמערך הגיוס יעבוד ברגע שבו צה״ל היה זקוק לו יותר מכל.

לצד הקריירה הצבאית התפתחה מיכל גם מבחינה אקדמית והשלימה שני תארים. תואר ראשון במדעי החברה בהתמחות משאבי אנוש באוניברסיטת בר אילן ותואר שני בייעוץ ארגוני באוניברסיטת בר אילן.

למרות השירות התובעני והאחריות הרבה שנשאה, האנשים שאהבה תמיד עמדו במרכז חייה. היא ידעה להיות שם באמת. להקשיב, לעזור, לדאוג ולתת מעצמה בלי לחשוב פעמיים. אותה מיכל שהייתה בבית הייתה גם מיכל שהכירו חבריה ומפקדיה. עם אותו לב גדול, אותה רגישות ואותו צחוק מתגלגל.

במרץ 2022 הכירה מיכל את ניר. הקשר ביניהם הפך במהרה לאהבה גדולה ולשותפות עמוקה. ב 31 בינואר 2023, במהלך טיול משותף בפורטוגל, ניר הציע לה נישואין. ב-24 במרץ 2024 נישאו השניים ובנו את ביתם בראשון לציון.

עבור מיכל הבית והמשפחה היו המקום החשוב ביותר. היא הייתה בת מסורה, אחות אוהבת, חברה שניתן לסמוך עליה ורעיה אוהבת. היא תמיד ידעה לדאוג לאנשים שסביבה ולעיתים קרובות שמה את הצרכים שלהם לפני הצרכים שלה.

ב-9 ביולי 2025 נולדה בתם, אמה אסתר, שנקראה על שם אמה של מיכל. עם לידתה של אמה נוסף למיכל התפקיד שהיה אולי היקר לה מכולם. להיות אמא.

מיכל התמסרה לאמה בכל ליבה. הקשר ביניהן היה עמוק ומיוחד והיא עטפה אותה באהבה, ברגישות ובמסירות אין סופית. גם כאשר היה לה קשה וגם בתקופות שבהן התמודדה בעצמה עם מחלתה, הדאגה לאמה תמיד עמדה בראש מעייניה. האימהות שלה ביטאה יותר מכל את מי שהייתה לאורך כל חייה. אישה שנותנת את כולה לאנשים שהיא אוהבת.

מגיל חמש התמודדה מיכל עם דלקת מפרקים. המחלה הייתה חלק מחייה, אבל מיכל מעולם לא נתנה לה להגדיר אותה. היא המשיכה לשרת, להתקדם, ללמוד, לטייל, לאהוב, להקים משפחה ולחיות את החיים במלואם.

בחודשיים האחרונים לחייה, המחלה התפרצה מחדש והתפתחה למחלת HLH, מחלה קשה ונדירה שהובילה למאבק המורכב ביותר בחייה. באופן פתאומי נאלצה מיכל להתמודד עם אשפוזים וטיפולים רבים ועם התדרדרות מהירה במצבה.

גם כאשר מצבה הפך קשה היא לא ויתרה. מיכל נלחמה כמו לביאה. פעם אחר פעם היא התמודדה עם מכשול נוסף והמשיכה להילחם. גם ברגעים שבהם נדמה היה שכוחותיה אוזלים היא מצאה בתוכה כוחות נוספים.

כשבועיים לפני שנפטרה עברה מיכל השתלת כבד והמשיכה להלחם על חייה כנגד כל הסיכויים. היא נאבקה עד הרגע האחרון באותה נחישות, עוצמה ואהבה לחיים שאפיינו אותה תמיד.

גם מול המחלה מיכל נשארה אותה מיכל. היא המשיכה לחשוב על האנשים שסביבה ולדאוג לניר ולאמה גם ברגעים שבהם היא עצמה הייתה זקוקה לכל הכוחות שלה.

מיכל הלכה לעולמה בגיל 34, בדיוק בתאריך העברי שבו נולדה, כ״ז בתמוז. צירוף המקרים הזה מזכיר שלא רק אורכם של החיים הוא שקובע אלא גם הדרך שבה חיים אותם. ומיכל אכן חיה חיים של משמעות, נתינה, אהבת אדם ולב רחב.

היא הותירה אחריה את בעלה ניר, את בתם אמה אסתר, את אביה חגי, את אחיה עמית, משפחה אוהבת, חברים רבים, מפקדים וחיילים שליוו אותה לאורך שנות שירותה. בכל מעגל בחייה השאירה אחריה אנשים שאהבו אותה וזכרו את הדרך שבה גרמה להם להרגיש. שמישהו רואה אותם, מקשיב להם ודואג להם.

מיכל הייתה אישה שבחרה לראות את הטוב בחיים. היא אהבה אנשים ואנשים אהבו אותה. היא הייתה קצינה ומפקדת מסורה, חברה אמיתית, בת ואחות אוהבת, רעיה ואם שהמשפחה הייתה כל עולמה.
המסירות שלה, הרגישות, שמחת החיים, הצחוק המתגלגל והלב הענק שלה נשארו חקוקים בלבם של כל מי שזכו להכיר אותה.

ובעיקר נשארה הדרך שבה מיכל בחרה לחיות. לא משנה מה החיים הציבו בפניה, היא המשיכה לאהוב, לתת, לצחוק, להילחם ולראות את הטוב. היא השאירה אחריה חיים מלאים באהבה ואנשים רבים שנושאים איתם חלק ממנה וממי שהייתה.